יום רביעי, 5 באפריל 2017

המשבר של קליבלנד נגמר ?

מי שעוקב אחרי משחקי הNBA האחרונים, עשוי להאמין שקליבלנד יצאה סוף סוף מהמשבר, לאור 3 נצחונותיה האחרונים (פילדלפיה, אינדיאנה, אורלנדו). והנה התקשורת מדווחת שטריסטן ת'ומפסון הולך להחמיץ משחק ראשון אחרי 5 שנים

יהיו שיגידו שזה מקרי. בכל זאת, הבן אדם נפגע בבוהן פגיעה לא נעימה. אבל לא מדובר בסתם שחקן, אלא באחד האנשים היותר קשוחים שמסתובבים בליגה (כן, 447 משחקים רצופים בעונה המתישה שיש בNBA, זו אינדיקציה לקשיחות פיזית ומנטלית יוצאת דופן).

לארי בירד דיבר על השאלה הזו פעם (בתקופתו כמאמן באינדיאנה). כשקבוצה מנצחת, שחקנים משחקים גם כשהם פצועים. כי חשוב להם לשמור על המומנטום של הקבוצה. 
אכפת להם מהקבוצה ומרצף הנצחונות, וזה מספיק לאפשר להם לשחק למרות הכאב.
לעומת זאת, כשקבוצה מפסידה, שחקן אומר לעצמו, מה יקרה אם אני אשב בצד ואנוח עד שאחלים?

כשמצרפים את מה שקרה לפני שני משחקים (מול אינדיאנה - ההשפלה הפומבית של טריסטן תופסון על ידי לברון) יחד עם מה שקורה עכשיו, אפשר לתמוה האם אכן קליבלנד התגברה על המשבר.

חלק ראשון של התשובה יינתן הערב. קליבלנד מתארחת אצל בוסטון, למשחק שישפיע בצורה רבה מאוד על זהות זו שתחזיק במקום הראשון בconference המזרחי.
כבר עתה אנחנו יודעים להעריך שבגמר הNBA, על פי מספר הנצחונות,הביתיות תהיה של הקבוצה מהמערב (זאת כמובן בהנחה שאחת המשתיים - גולדן סטייט או סן אנטיוניו - יהיו אלה שייצגו את המערב). בהנחה שקליבלנד מתעתדת להיות זו שתגיע לשם מהצד המזרחי של הליגה, החיים שלה יהיו הרבה יותר קלים אם לפחות במזרח היא תהנה מביתיות לאורך כל הדרך... 

כמובן, יהיו שיגידו שבעקבות הגמר של השנה שעברה, קליבלנד לא מתייחסת לביתיות ברצינות רבה. מי שלקחה את האליפות במשחק מספר 7 בבית של הקבוצה הכי חזקה בליגה, לא מתרגשת מהרעיון של משחקים בחוץ בפלייאוף. יכול להיות שזה נכון. יכול להיות שגם אם הביתיות חשובה לקליבלנד, דווקא הפסד יחשל מחדש את הקבוצתיות. 

אבל לפחות כרגע, נדמה למתבונן מהצד שקליבלנד הפכה לעוד אחת מהקבוצות האלה, שאחרי הזכיה הנחשקת באליפות, חולות במה שפט ריילי כינה פעם "the desease of more" - המחלה של עוד. אחרי שכבר השגת את הקשה כל-כך להשגה, אתה רוצה עוד, ומאחר ואליפות נוספת לא עונה לזה, אתה רוצה עוד דברים לעצמך - כסף, פרסומת, תהילה. כך מתפרקות קבוצות אלופות. המתבונן בקליבלנד השנה יתקשה שלא לראות שכמה וכמה שחקני מפתח בה לקו בתסמונת חריפה של עוד. הצירוף הזה, יחד עם ההשלכות של ההזדקנות של שחקני מפתח (כולל לברון ג'יימס עצמו), עלולה להביא את הקץ על החלומות של לברון ג'יימס. נדמה שהוא בעצמו מבין את המשמעות, אבל בדומה לרוב הקריירה שלו, גם עתה, במקום להיות למנהיג מלכד, הוא מפנה אצבעות מאשימות. 

האם טיירון לו יידע לגבש את הקבוצה למרות הלחצים האיומים האלה? קשה לדעת. יכול להיות שאפילו מאמנים אגדיים כמו פיל ג'קסון או רד אאורבך לא היו מסוגלים להתמודד עם המצב שנוצר. אבל הם, אחרי הכל, לא נאלצו להתמודד מעולם עם רשימת שחקנים כל-כך מוזרה שנתפרה בהיסטריה מסויימת רק לפי צרכיו של שחקן אחד. ג'קסון נהנה מיכולות-הקסם של ג'רי קראוס המנוח שטביעת העין שלו הביאה לקבוצה איזון שאפשר לג'ורדן ולפיפן ולאחרים למקסם את יכולותיהם. אאורבך ידע לעשות את זה בעצמו. ובשני המקרים, הקבוצות נבנו על אופי מסויים שאפיין את השחקנים שהובאו.

אבל קליבלנד היא לא קבוצה שנבנתה על אופי, אלא על יכולות. ככה זה כשלברון ג'יימס יושב לך על הראש ותובע שחקנים שהוא יוכל להפעיל. שחקנים הם בני-אדם ולא מכונות. לברון גילה את זה במיאמי. נדמה לי שהוא יגלה את זה גם השנה בקליבלנד. 

מה שרע ללברון, טוב לליגה. עכשיו רק צריך לקוות שגם הליגה מבינה את זה, ולא תנסה לעזור  ללברון להשיג עוד אליפות, כפי שהיא עשתה בשנה שעברה... 


תגובה 1:

  1. לפחות על פי השיפוט במשחקים בין בוסטון לקליבלנד, השופטים עושים כל מה שאפשר כדי לעזור לקוולירס להגיע לגמר.

    השבמחק

Be nice when you comment היו נחמדים כשאתם מגיבים