יום שבת, 20 במאי 2017

יש דומיננטיות תחרותית ויש דומיננטיות לא-תחרותית


ההשוואה  הזו מאוד בעייתית בעיניי משני היבטים:
1) הלייקרס והסלטיקס הפגינו דומיננטיות לאורך תקופה ארוכה. כרגע הקאבס והווריורס מפגינים דומיננטיות זו השנה השלישית. עוד מוקדם לומר אם מדובר בתופעה זמנית של שתי קבוצות בולטות לעומת הליגה (דבר שכבר נראה בעבר במידה מסויימת) או בהשתלטות קבועה (דבר שאין לו תקדים בליגה, בכל הנוגע לעונה הסדירה, או להופעות חד צדדיות בפלייאוף). 
2) השני והחשוב יותר - סוג הדומיננטיות המוחלטת של הקאבס והווריורס מאוד שונה מסוג הדומיננטיות שהפגינו הלייקרס והסלטיקס בשנות ה-80. באותו עשור, בפרקים שונים בו, נראו לפחות 3 קבוצות נוספות שהפגינו תחרותיות ומשחק ברמה שווה לזו של הלייקרס והסלטיקס: יוסטון, פילדלפיה, דטרויט.  
לא מאמינים ? תבדקו כמה פעמים הסלטיקס ו/או הלייקרס בכלל לא הגיעו לגמר בגלל שאחת היריבות שלהן עמדה בדרכן. 

במבט מעמיק יותר, קל לראות ששנות ה-80 היו תקופה שבה ניכרה בליגה דומיננטיות של קבוצת-על אחת במערב: הלוס אנג'לס לייקרס. לעומת זאת, במזרח, ניכרה תחרות אמיתית. 3 קבוצות החליפו דומיננטיות לאורך שנות ה-80: בראשיתן, היתה התקופה של פילדפליה וד"ר ג'יי, לאחר מכן באה תקופת דומיננטיות של בוסטון ולארי בירד, ובסיום שנות ה-80 הגיעה התקופה של דטרויט ואייזיאה תומאס לדומיננטיות במזרח. 

פער הדומיננטיות בין המערב למזרח מתבטא בכך שהלייקרס הופיעו ברוב מכריע של סדרות הגמר של אותו עשור (8 מתוך 10), וזכו ב-5 אליפויות (מספר שווה לזה בו זכו בוסטון, פילדלפיה ודטרויט יחד). הדומיננטיות המשותפת של הסלטיקס והלייקרס מתמצה בכך שבין 1980 ל1989 אחת משתי הקבוצות הופיעה בגמר. ב-1990 נראה, לראשונה מאז 1979, גמר ללא הסלטיקס והלייקרס. כלומר - דומיננטיות - אבל לא כזו שמאפסת את כל הקבוצות האחרות. 

לעומת זאת, היום אנחנו רואים דומיננטיות שונה במובן בסיסי: בשני הכנסים - מזרח ומערב - אין תחרות אמיתית. בכל איזור יש רק קבוצה חזקה ודומיננטית אחת. 

אם זה מזכיר משהו, זה מזכיר את התחרותיות שהיתה בשנות ה-80' במערב. אבל אז עדיין היו קבוצות שהציבו אתגר בפני הלייקרס. יוסטון הצליחה לנצח בקרב על אליפות המערב ב1981 ו-1986, וב-1988 הלייקרס מצאו עצמם בשתי סדרות שהגיעו ל4:3 (מול יוטה של ג'ון סטוקטון, קארל מאלון, מארק איטון, ת'ארל ביילי ובוב האנסן עם מארק יאבארנוי וריקי גרין עולים מהספסל (וגם דרל גריפית', קלי טריפיוקה כשהם בריאים; באותה עונה אפילו היתה הבלחה של 4 משחקים של דריל דואקינס במדי יוטה) ומול דאלאס של דונלדסון, פרקינס, אגוויר, בלקמן והארפר עם רוי טארפלי, דטלף שרמפף ובראד דיוויס שעולים מהספסל). 

בתקופה הנוכחית, מאז 2015, כששתי הקבוצות בריאות, היתה רק סדרה אחת בה אחת מהן התקשתה: בגמר המערב 2016. אז אוקלהומה הצליחה להתמודד עם גולדן סטייט בסדרה שהתמשכה לשבעה משחקים. אבל מה קרה מאז ? אוקלהומה איבדה את אחד משני שחקני-העל שלה, קוין דוראנט, לגולדן סטייט... (לאוקלהומה יש כמובן את התרומה שלה לנושא הזה. נדיר שקבוצה מצליחה למצוא שחקן שאפשר לבנות קבוצה סביבו. אוקלהומה הצליחה להשיג, באופן גאוני,  3 שחקנים כאלה - ג'יימס הארדן, קוין דוראנט וראסל ווסטברוק. והיא הצליחה לאבד, באופן גאוני לא פחות, 2 מה-3 האלה: הארדן משחק היום ביוסטון. דוראנט בגולדן סטייט).

המצב הזה, שבו הליגה בעצם יושבת בצד ותמהה מי תהיה האלופה הקבוצה החזקה ביותר במזרח או הקבוצה החזקה ביותר במערב, הוא, כשלעצמו, איננו חסר תקדים. הבעיה היא במצב שבו הפער בין הקבוצות החזקות ביותר לקבוצות האחרות הוא כזה, שנוצר ספק עז עד כמה התחרות בין הקבוצות האלה לשאר הליגה היא ספורטיבית. מצב כזה, יש עמו, אם הוא יימשך לאורך תקופה ארוכה, פוטנציאל עצום לאובדן-עניין מצד אוהדי-ספורט שאין להם מעורבות רגשית עם הקבוצות עצמן. 

מקור הבעיה, לדעתי, היא שבליגה של היום הכשרון מפוזר על גבי קבוצות רבות, והמצב של ריכוז כשרון-על בצורה שרואים בקאבס או בווריורס של היום ובלייקרס או בפילדפליה של שנות ה-80' הוא נדיר. אפילו מצב של ריכוז שחקן-על עם צוות תומך ברמה מעולה, כמו שגובש בסלטיקס או בפיסטונס של שנות ה-80' הוא לא דבר שקורה הרבה. רוב הזמן רואים קבוצות שיש בהן חולשות. העובדה שחוקי-המשחק שונו והותאמו סביב כוכבי-על לאורך השנים (מאז ג'ורדן בשנות ה-90) גם היא משפיעה על הדרך שבה קל יותר לכוכבים מסויימים מאשר לאחרים לתפקד (עיינו בדוחות 2 הדקות האחרונות על רמת השיפוט וקל יהיה לכם להסיק כמה הנחות ניתנות במהלך המשחק לכוכבי-על כיום, הנחות שלא ניתנות לשחקנים האחרים ומשמרות את מעמד-העל של הכוכבים). 

קל להבין עד כמה התחרותיות בליגה בירידה אם רואים מי מאיימות לשבור את שיאי רצף הנצחונות בפלייאוף... קל עוד יותר לראות זאת, כאשר מחפשים קבוצה בליגה שתוכל לעמוד בסדרה מול הווריורס או הקאבס ולקחת אותם ל-7 משחקים. 

אי אפשר לנתק את המצב הזה של העדר תחרותיות מלברון ג'יימס. כשמדברים על הייחודיות של לברון ג'יימס כשחקן-על יוצא-דופן, צריך לתת לו קרדיט גם על התנהלותו מחוץ למגרש - הוא מזהה את הדרך שבה הליגה עובדת, ולכן הוא ידע לתזמן בשלמות את המעבר שלו מקבוצה בשקיעה (מיאמי) אל קבוצה שתאפשר לו להמשיך לנסות לזכות באליפויות (קליבלנד) ועוד לעשות זאת בצורה שמשקמת את המותג שלו בקליבלנד. בניגוד למג'יק שהיה כל הקריירה שלו בלוס אנג'לס (וזכה ב-5 אליפויות בעשר שנים) לברון עושה את זה בדרך אחרת, שמתאימה הרבה יותר לתקופה שלו. האם אפשר להאשים ספורטאי בכך שהוא עושה את כל מה שהוא יכול כדי להגיע לעמדה הטובה ביותר לנצח ? 

כנראה שלא. אבל אפשר להתעצב על כך שהמציאות הנוכחית, אם תימשך לאורך שנים, תהפוך את הצפיה בליגת הNBA להרבה פחות מעניינת. 

לפני סיום, יש לציין - פחות מעניינת אינה בהכרח חסרת-עניין. גם בשנות הדומיננטיות של ג'ורדן והבולס, מול ליגה חלשה יחסית, כולם רצו לראות מה מייקל יעשה עכשיו, והאם יש מישהו שיוכל לנצח אותו. גם בשנות הדומיננטיות של ראסל והסלטיקס, מול ליגה חזקה ושוויונית במידה שלא חזרה אחרי 1969, כולם רצו לראות האם מישהו יוכל להפיל את הסלטיקס מהכס. כך שגם בתקופה של דומיננטיות מוחלטת מהסוג אליו הגיעו הקאבס והווריורס, יהיה למה לחכות. 

השאלה המעניינת הנותרת, היא כמובן האם שתי הקבוצות החזקות האלה הן ברמה זהה? 
לפני שנתיים, הווריורס ניצחו קאבס פצועה וחבולה במיוחד שהצליחה ליצור מראית-עין של מאבק שוויוני בחלק הראשון של הסדרה, תוך מאבק בשיניים בהנהגת לברון ג'יימס. 
לפני שנה, הקאבס ניצחו ב-7 משחקים אבל קשה היה שלא להשתחרר מהרושם שזה נעשה בעזרה עצומה של הליגה והשופטים לקאבס במשחקים 5 ו-6 אחרי שהווריורס הגיעו בקלילות ליתרון 3:1 ב-4 משחקים. 
מה נראה השנה ? 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Be nice when you comment היו נחמדים כשאתם מגיבים