יום רביעי, 16 במאי 2018

אחרי משחק #2 של סדרת הגמר של הקונפרנס המזרחי בפלייאוף הנ.ב.א 2018: בוסטון סלטיקס 2: קליבלנד קאבאלירס: 0

במזרח, כמו שבראד סטיבנס, מאמן הבוסטון סלטיקס הבטיח, לברון ג'יימס הגיע בגדול, ונתן משחק ענק. ברבע הראשון הוא קלע כמה קליעות מהממות שייכנסו לסרט ההיילייטס של הקריירה שלו. בסוף המשחק היו לו על דף הסטטסיטיקה 42 נקודות, 10 ריבאונדים, 12 אסיסטים וחסימה ב-39 דקות. אבל מה לא היה לו ? נצחון.


הסלטיקס ניצחו גם את משחק מספר שתיים בבית:107-94. זה לא היה קל. קליבלנד היתה מאוד דומיננטית ברבעים הראשון והשני, אבל אחרי ההפסקה במחצית הסלטיקס חזרו כשהם לוקחים את השליטה לידיים שלהם. ואם מישהו רצה דוגמא עד כמה "המלך" מתקשה, הוא היה יכול לראות כמה מהלכים ברבע השלישי בהם לברון של השנים הקודמות היה הולך עד הסוף במרדפי-החסימה האלה מאחורה או בהקרבת הגוף שלו, והפעם - הוא פשוט האיט ונתן לצעירים של בוסטון להשלים את המהלכים. האם זה בגלל שלברון כבר מבוגר יותר ? אולי עייף יותר ? קשה לדעת. לברון שיחק 18 דקות במחצית הראשונה ו-21 דקות בשניה, יותר מזמן המשחק המומלץ לשחקנים בכלל ובמיוחד לשחקנים בגילו, אבל היה לו די הרבה זמן מנוחה מאז הסדרה מול טורונטו (שהיתה לא אינטנסיבית). קשה שלא להתרשם שהאינטנסיביות של בוסטון קשה לו. וקשה עוד יותר שלא להתרשם עד כמה חסר לו מה שהיה מפתח בכל הקבוצות הגדולות בהן היה שותף - הסופרסטאר השני. קוין לאב ממשיך למלא בצורה צייתנית וטובה את תפקיד הסופרסטאר השלישי, זה שממלא תפקידים משלימים ולא נותן את הטון. אבל אין לצד לברון ג'יימס את הדוויין וייד של מיאמי או הקיירי אירווינג של השנים הקודמות בקליבלנד שייקח אחריות ואת הכדור, וייתן ללברון דקות על המגרש בהן הוא יכול להיות זה שנהנה שלא כל תשומת-הלב של הקבוצה השניה מופנית אליו. מבט על התרומה של הצוות המשלים שקליבלנד קיבלה בטרייד של אייזיאה תומאס בוודאי מעלה הרהורים נוגים בקליבלנד. זה הספיק להביא אותם עד לכאן. במהלך העונה הסדירה ובמיוחד בהתמודדות מול טורונטו זו נראתה כמו החלטה גאונית. עכשיו קל יותר לראות את הצדדים השליליים של הטרייד ההוא.

לקליבלנד עוד יש סיכוי. אחרי הכל היא חוזרת הביתה לשני משחקים. הזברות בוודאי יעשו מה שיוכלו למנוע סוויפ. אבל הלחץ עכשיו כבר לא יכול להיות מתואר במילים zero concern, כבחירתו של לברון אחרי ההפסד במשחק הראשון. הוא אומנם נראה מאוד רגוע, אך קשה היה לפספס את בחירת המילים שלו במסיבת העיתונאים: "we'll see what we are made of on saturday" (דקה 3:55)


קשה להתעלם מההתנהלות של ג'יי אר סמית' ברבע הרביעי והפלאגראנט פאול שהוא ביצע על אל הורפורד באוויר:
מבחינת קליעה לסמית' היה משחק נורא: 0 נקודות (0 מ-7 מהשדה, 4 מהזריקות האלה מה-3). הוא גם לא היה משהו בהגנה. אבל הדרך שבה הוא ביצע את העבירה היתה נוראה ומשקפת היטב את המוניטין שלו כשחקן שלא מסוגל לשמור על המזג שלו. מצד שני, ההתנהלות של הזברות משקפת עד כמה הם עדינים עם קליבלנד. כי כשמרקוס סמארט התעמת איתו על מה שהוא עשה (בלי מגע מצדו של סמארט), סמית' דחף אותו פעמיים !
כמו שאמר סטיבן איי. סמית' - זו היתה עבירה אלימה מס' 2 מצדו של ג'יי. אר. סמית' - והשופטים היו יכולים להוציא אותו על זה מהמשחק. לדעתי הם היו צריכים לעשות את זה. אבל זה לא קרה. וזה לא במקרה.
קשה לשכוח איך במשחק 5 בין הווריורס לקאבס בגמר 2016, כשהווריורס מובילים 3:1, הליגה פעלה בצורה ברורה כדי להחליש את גולדן סטייט על ידי השעיית דריימונד גרין ממשחק אחד. ההתנהלות שלו אז היתה פחות חריפה מזו של ג'יי. אר. סמית' במשחק הזה, ועם הרבה יותר פרובוקציה מצדו של לברון (באותו עניין אז, אם הליגה היתה הוגנת, היא היתה צריכה לבחור אחת משתי ברירות: או להשעות את גרין וג'יימס בגלל ההתנהלות של שניהם - או לא להשעות אף אחד. אז, הליגה הלכה באופן ברור לטובת הקאבס בלי למצמץ).
הבחירה של הזברות להקל על ג'יי. אר. סמית' למרות הדרך שבה הוא סיכן את בריאותו של שחקן אחד והפעיל אלימות פיזית על שחקן אחר מבשרת משהו לגבי ההקלות שהזברות צפויות לתת לקאבס במשחקים הבאים.
בזמנו, ב-1984, הסלטיקס, עם ההחלטה שלא לתת ללייקרס קליעות קלות -  no more lay-ups - לקחו סדרת גמר על ידי הגברת האינטנסיביות לרמה שעל גבול האלימות(כן, ככה שיחקו כדורסל בשנות ה-80'. זוכרים את ראמביס עף לרצפה?). האם הקאבס יחזרו על אותו מהלך?

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Be nice when you comment היו נחמדים כשאתם מגיבים