יום חמישי, 10 במאי 2018

גם במזרח אין כל חדש

בוסטון סלטיקס ניצחה אמש את הפילדלפיה 76 במשחק מספר 5 והעפילה לגמר המזרח. הישג בהחלט מרשים לקבוצה שאיבדה את שני כוכביה במהלך השנה ! (גורדון הייוורד במשחק הראשון וקיירי אירווינג לקראת סוף העונה). אבל חייבים לתת קרדיט לפילדפליה. היא נתנה משחק מעולה שהוכרע בדקה האחרונה של הרבע הרביעי, בעקבות החטאה מתחת לסל של ג'ואל אמביד, שלקח את הריבאונד רק כדי לראות את הכדור נטחף מידיו על ידי טרי רוז'ייר. 


האיכות של המשחק הזה חיפתה מעט על התחושה שנתנה הסדרה השניה של חצי גמר הקונפרנס המזרחי, שם קליבלנד קאבאלירס בהנהגת לברון ג'יימס איפסה את הטורונטו ראפטורס וסגרה עניין עם 4:0.



שתי הסדרות האלה מעניקות לליגת הנ.ב.א מבט על העתיד שלהן. מצד אחד, מפגש בין שתי קבוצות שנבנו בצורה שיטתית, הדרגתית, על בסיס ניהול ובחירות ופיתוח שחקנים. מהצד השני, מפגש בין קבוצה כזו לבין קבוצה שנבנתה סביב כוכב-על.
לי לפחות נראה שהסדרה פילדפליה-בוסטון, למרות התוצאה, היתה הרבה יותר איכותית, הרבה יותר צמודה, עם הרבה יותר הנאה לקהל הצופים ועם הרבה יותר תחושה שיש פוטנציאל תחרותי. אתה יוצא מהסדרה בוסטון-פילי עם דמיונות על העתיד המזהיר שאולי מחכה לנו במפגשים בין הקבוצות האלה, ועם נוסטלגיה לגבי המפגשים האדירים של פידלפיה ובוסטון בשנות ה-80'. אתה יוצא מהסדרה קליבלנד-טורונטו עם תחושת מדכאת. אולי זה באשמת טורונטו, שאין לה כוכבים עם קור-הרוח ויכולת ההתעלות הנדרשות. אבל אולי זה גם בגלל הדרך שבה נבנות קבוצות כמו קליבלנד (שלא תמיד עובדת, כמו שגילו באוקלהומה השנה).

מבחינות רבות, גמר המזרח הוא סדרת-מפתח לעתידה של הליגה. האם קבוצות מהסוג של הסלטיקס יצליחו לגבור על קבוצות מהסוג של קליבלנד ? לא צריך להיות אוהד סלטיקס או אוהד לברון ג'יימס כדי להבין מה מונח על המאזניים כאן.

אה, וגם לא נכון יהיה להתעלם מהעובדה ששתי הקבוצות האלה נפגשות שוב, שנה שניה ברציפות בגמר המזרח. מהצד של הסלטיקס, נדמה שהקרדיט מגיע במידה לא מבוטלת לבראד סטיבנס (בהתחשב בחילופי הסגל הנרחבים שהסלטיקס עברו).

מהצד של קליבלנד, אי אפשר שלא לתת את הקרדיט ללברון ג'יימס, שהפך את הקונפרנס המזרחי לצעצוע הפרטי שלו (האיש ניצח על קבוצות שניצחו 23 סדרות פלייאוף רצופות במזרח). סוג כזה של דומיננטיות עקבית לא נראה אצל שחקן אחד בקבוצות שונות. ראינו בשנות ה-90' עקביות מהסוג הזה (אבל פחות ארוכה) מהשיקגו בולס של מייקל ג'ורדן, ובשנות ה-50' וה-60' בקבוצות הסלטיקס של ביל ראסל. דומיננטיות מתמשכת לא מאוד רחוקה ראינו אצל קבוצות כמו הלייקרס של מג'יק ג'ונסון, הסלטיקס של בירד, והלייקרס של ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור. אבל בהתחשב בתוצאות הלא-עקביות כשזה מגיע לאליפות, נדמה שזה הכי מזכיר את הדומיננטיות שהעניק ווילט צ'מברליין לקבוצותיו - כזו שמאפשרת להתקדם עד שמגיעים נוכח יריבה ברמה גבוהה באמת.

וזה מה שעצוב באמת לגבי כל מה שאנחנו רואים במזרח - מצד אחד, הסלטיקס, אומנם משחקת יפה, אבל קבוצה שאיבדה שני סופרסטארים. מהצד השני, קליבלנד, עם פנומן בדמותו של לברון ג'יימס, אבל קבוצה שלא היתה מדגדגת קבוצות חזקות מהעבר. העדר התחרותיות של הליגה יוצר מצב שהוא אולי נעים לאוהדים, אבל איננו בריא לספורט. וחבל.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Be nice when you comment היו נחמדים כשאתם מגיבים