יום שבת, 9 ביוני 2018

משחק מספר 4 של סדרת הגמר של פלייאוף הנ.ב.א 2018: גולדן סטייט נגד קליבלנד

 משחק מספר 4 של סדרת הגמר של פלייאוף הנ.ב.א 2018: גולדן סטייט ווריורס נגד קליבלנד קאבאלירס היה עתיר פוטנציאל. שתי קבוצות עם היסטוריה ארוכה ביניהן, נפגשות בפעם הרביעית, ולראשונה בתולדותיהן זה נראה כאילו הקבוצה שבפיגור, האלופה מלפני שנתיים, בה משחק מי שנחשב לשחקן הכדורסל הטוב בדורו, עומדת להפסיד בסוויפ משפיל.

כל הנתונים למשחק דרמטי, מרתק, שגם אם לא ירקיע שחקים, לפחות נראה בו יריבות בשיאה, וקבוצה שנלחמת על כבודה האבוד, נכון ?


אז זהו.... שלא.... אני ציפיתי מקבוצה כמו קליבלנד ומשחקן כמו לברון ג'יימס to go out with a bang. אבל חוץ מרבע אחד ראוי לציון - הרבע השני - רוב המשחק נראה כמו משהו שלברון וחבריו עושים עבור הפרוטוקול. וחבל.

בניגוד לקליבלנד, גולדן סטייט הגיעה נחושה לגמור את העסק הערב. הסטטיסטיקה, לשם שינוי, לא משקרת.
זה לא רק התוצאה הסופית של 108-85 לטובת גולדן סטייט עם פער של יותר מ-20 נקודות.
זו הדרך. גולדן סטייט קלעה ב-45.3 מהשדה, מתוכם ב-36.8% מהשלוש (!) ו-100% מהקו (!!!)
קליבלנד ? 34.5% מהשדה, 29.6% מהשלוש, ורק 68.0% מקו העונשין.
אפילו בריבאונדים, תחום שבו קליבלנד שלטה לאורך כל הסדרה, נגמר תיקו 44 ופער הריבאונדים בהתקפה היה הקטן ביותר שראינו בסדרה (17 לקליבלנד, 10 לגולדן סטייט).

בסיכום ? אחת מהסדרות החד-צדדיות ביותר שראינו הגיעה לסיומה במשחק חד-צדדי במיוחד. לא הדרך הכי מרשימה לסיים את השנה, יש לומר. אבל בהחלט תוצאה משקפת יותר את מצבה של הנ.ב.א בשנים האלה, מאשר אפשר היה להבין על בסיס סדרות הפלייאוף האחרות השנה. אפשר רק לקוות שבשנה הבאה יהיה יותר טוב.


הערה ראשונה בשולי המשחק:

לברון ג'יימס כבר בא עם תירוצים. לדבריו הוא הכה בכעס עם היד שלו ופצע אותה, בתגובה לסיום משחק אחד ושיחק את המשחקים האחרונים עם יד שהיא בעצם שבורה. תגידו מה שתגידו - האיש גאון.

מצא את הדרך לחזק את המורשת שלו עם סיפורי לברון שבור היד, וזאת למרות שהוא הרגע הפסיד בסוויפ. חיזק את מעמדו כאחד מבכירי המפסידים בכל הזמנים!

הרי לברון הופיע ב-2007, 2011, 2012, 2013, 2014, 2015, 2016, 2017, 2018
לקח אליפויות ב2012, 2013 ו2016
ו... הפסיד בכל היתר.

מאזן של 3 נצחונות ו-6 הפסדים מתוך 9 הופעות בגמר.
לברון יכול להתנחם בזה שיש עדיין שני שחקנים שהפסידו יותר סדרות גמר ממנו:
  • ג'רי ווסט (עם 8 הופעות בגמר, ורק נצחון אחד, ב-1972) 
  • אלג'ין ביילור (לו סופרים 8 הופעות בגמר, ואף נצחון, אבל יש בזה חוסר הגינות מסויים, שנובע מההגינות המופתית של ביילור: הוא פרש אחרי 9 משחקים בעונת 1971/1972 נוכח פציעה. הלייקרס (בכיכובם של ג'רי ווסט, ווילט צ'מברליין, גייל גודריץ' ואחרים) ניצחה 69 נצחונות (עם רצף 33 נצחונות שהתחיל מייד עם פרישתו של ביילור), ולקחו אליפות. לכן לביילור עצמו יש טבעת אליפות ואולי יהיה הוגן יותר כלפיו לספור אותו כמי שזכה שקבוצתו תגיע ל-9 הופעות גמר, ואליפות אחת) 
כלומר, אחרי אלג'ין ביילור שהוביל קבוצה ל-8 הפסדים בגמר וג'רי ווסט שהוביל קבוצה ל-7 הפסדים בגמר מגיע לברון ג'יימס שהוביל קבוצה ל-6 הפסדים בגמר. בהחלט הישג מרשים. גם היכולת להביא קבוצה עד הגמר. גם חוסר-היכולת לקחת את הגמר. ושני ההיבטים האלה ילוו את לברון ג'יימס תמיד. גם אם הוא יתעקש לנסות למצב את עצמו כשחקן האדיר ההוא ששיחק עם יד שבורה ורק בגלל זה לא הצליח... 5 ההפסדים האחרים, הסטטיסטיקה, ובעיקר ההשפעה שלו על הקבוצה וחוסר היכולת שלו להוביל קבוצה שאין בה לפחות עוד שני סופרסטארים אחרים עד לקו הסיום יזכרו לא פחות מהיכולת האישית הפנומנלית שלו והדרך שבה הצליח להוביל קבוצות ל-3 תארים (ועוד היד נטויה). 



עוד הערה בשולי המשחק:
מתי בפעם האחרונה ראינו סוויפ ? בסה"כ מדובר בסוויפ התשיעי בתולדות גמר הנ.ב.א. זה לא כל-כך נפוץ. ולא במקרה - כי אתה מצפה שקבוצה שהגיעה עד הגמר תילחם בשיניים כדי לא לצאת על האפס. מתי זה קורה? 

או בפערי כוחות גדולים מדי
  • 1982-83 Philadelphia 76ers 4-0 Los Angeles Lakers (התירוץ הפורמלי של הלייקרס הוא שבירת הרגל של ג'יימס וורת'י, שהיה מועמד לרוקי העונה עד לאותה נקודה. האמת? זה לא באמת היה משנה מי היתה מופיעה מול פילדלפיה של הדוקטור ושל מוזס מלון, שניהם בשיאם, שניהם רעבים, שניהם בקבוצה עם צוות שחקנים תומך אדיר (בראשות מוריס צ'יקס ואנדרו טוני). איך שלא נביט על זה, פילדפליה של הדוקטור היתה מספיק חזקה להגיע לגמרים של 1977, 1980 ו-1982 כדי להפסיד שם, אבל עם מוזס זה באמת היה כמעט Fo, Fo and fo.... )
  • 1988-89 Detroit Pistons 4-0 Los Angeles Lakers (הפציעות של ביירון סקוט ושל מג'יק ג'ונסון הפכו את הלייקרס, עדיין קבוצה עזה, שהגיעה לגמר הזה אחרי שטאטאה בסוויפים את יריבותיה במערב, לקבוצה נכה. באותו שלב, עונתו האחרונה של קארים עבדול ג'אבר,  הלייקרס כבר היו קבוצה שנשענת על הקו האחורי שלה. כך שתי פציעות הפכו יריבה ראויה למפסידה בטוחה) 
  • 2006-07 San Antonio Spurs 4-0 Cleveland Cavaliers (קל להציג את הסדרה הזו של קליבלנד כאילו לברון היה לוזר. אבל זה לא מגיע לו. אומנם, לנצח תיזכר לו הופעתו במשחק מספר 1 עם 14 נקודות ב4 מ-16 מהשדה, השלשה שהחטיא בסוף משחק 3, ובאופן כללי משחק לא דומיננטי לצד קבוצה שלא היתה חלשה כמו שזוכרים לו. אבל מהצד השני של המטבע - הוא הוביל את הקאבס אל הגמר אחרי סדרות קשות במזרח (במיוחד סדרת גמר המזרח נגד הפיסטונס, בהם הקאבס חזרו מפיגור 2:0 לנצחון 4:2 בהופעות אגדתיות של לברון). והוא הפסיד לסן אנטוניו ספרס של טים דאנקן, מאנו ג'ינובילי וטוני פארקר בשיאם, עם רוברט הורי מהספסל ובניצוח גרג פופוביץ', וקשה לדמיין הרבה יריבות קשות מזו בפלייאוף. 
  • 2017-2018 Golden State Warriors 4-0 Cleveland Cavaliers (מן הצדק, ולטובת כולנו, האוהדים, היה עדיף שקליבלנד תפסיד לבוסטון בגמר המזרח. אז היינו רואים כאן סדרה של ממש. קליבלנד היתה חזקה מספיק לעבור את המזרח. אבל חלשה מספיק להתמודד בכבוד מול נציגת המערב.)
או כשהקבוצה שהגיעה לגמר התישה את עצמה בדרך 
או במפגן של לוזריות מהממת (והיא מהממת במיוחד כשזוכרים שהקבוצה המפסידה הגיעה עד לגמר הנ.ב.א תוך שהיא הוכיחה שהיא טובה יותר מקבוצות אחרות בדרך, נכון?) - 
  • 1974-75 Golden State Warriors 4-0 Washington Bullets (לא היתה שום סיבה שוושינגטון תציג כזו הופעה אומללה מול גולדן סטייט. שתי הקבוצות עשו דרך קשה מאוד אל הגמר. המשחקים היו מאוד קרובים. וושינגטון הובילה ביותר מ-10 נקודות ב-3 מ-4 המשחקים, כולל יתרון 14 במשחק 4. אבל גולדן סטייט בהנהגת המאמן אל אטלס והפורוורד ריק בארי עם צוות תומך בהופעת שיא (במיוחד זכור ג'מאל ווילקס ששיתק את כוכב הבולטס אלווין הייז). אוהדי וושינגטון יכולים להתנחם בכך ש-3 שנים אח"כ קבוצתם לקחה את האליפות בסדרה אדירה בגמר. למרבה צערם, 4 שנים אח"כ הם שוב הפסידו. ובכל זאת, מה עדיף? 4 הופעות גמר באותו עשור, או מה שהם מקבלים היום מהקבוצה שלהם בשמה הנוכחי? )
  • 1994-95 Houston Rockets 4-0 Orlando Magic(רבים מייחסים את הסוויפ לסיום המשחק הראשון בסדרה. כשניק אנדרסון החטיא 4 זריקות עונשין רצופות, בעוד קני סמית' השחיל שלשה מכרעת ששלחה את המשחק להארכה בה יוסטון ניצחה. אבל אורלנדו של שאקיל אוניל ופני הארדאווי היתה כל-כך יותר טובה מיוסטון בעונה הרגילה, שעם כל הכבוד לכך שהשחקנים המובילים של אורלנדו היו צעירים והמומים מגודל המעמד, אי אפשר שלא להתייחס לקיומו של אלמנט לוזריות בתוצאות הסדרה הזו. אלמנט, יש להעיר, שמאפיין את כל הקריירה של שאקיל אוניל, שחקן אדיר ומיוחד אבל שקשה שלא לנענע את הראש בתסכול כשמשווים את ההישגים שלו עם הפוטנציאל שלו). 
  • 2001-02 Los Angeles Lakers 4-0 New Jersey Nets (יהיו שיגידו שזה לא הוגן, נוכח ההופעה האדירה שג'ייסון קיד נתן. ובכל זאת, גם ב2002 וגם ב2003 להפסיד בגמר? לשתי יריבות שונות? ובפעם הראשונה עוד להפסיד בסוויפ? ועוד לקבוצה שלעתים לא הצליחה להכיל את האגו-ים של שני כוכבי-העל שלה? (פיל ג'קסון עדיין הצליח לנהל את הקבוצה היטב, למרות התפרצויות הרי הגעש אוניל-ברייאנט, ובכל זאת, יריבה חכמה יותר היתה צריכה לדעת לנצל את זה, כפי שביל ראסל האגדי הצליח בכל פעם)
גם במועדון הסוויפים בגמר לקבוצה של לברון אין את המקום הראשון. הלייקרס והוויזארדס בתיקו עם 4 הופעות במקום הראשון. וגם כאן, בגביע המשונה הזה של ווינריות/לוזריות משולבת, הקבוצה של לברון, קליבלנד קאבאלירס, רק במקום השלישי. לזכותו של לברון - בשני המקרים הוא הוביל קבוצה שבעצם לא היתה צריכה להיות בגמר, ועצם הגעתה לשם היא ההופעה ההירואית שלה. 


הערה שלישית בשולי המשחק - פינת הזברות 
יש משחקים שטופס הסטטיסטיקה משקר (במובן שהמספרים לא משקפים את ההתנהלות המהותית). יש כאלה שלא. יש משחקים שבהם נתון סטטיסטי אחד מסביר את הכל. אפשר כמובן לדבר על השחקנים עצמם שתרמו בהתנהלות שלהם. 
אבל איך שלא נביט על זה: אומנם 24 עבירות נגד גולדן סטייט ו22 נגד קליבלנד, אבל הקאבס הלכו אל הקו 25 פעמים בעוד שגולדן סטייט קיבלו מהזברות רק 16 זריקות חופשיות.

יותר מזה, 3 עבירות לקליי תומפסון כבר ברבע השני ,  5 עבירות נגד דריימונד גרין, 4 נגד סטף קארי, 3 נגד דוראנט, ו-3 נגד איגודלה. בצד השני? לזכות הזברות - 5 עבירות נגד לברון ג'יימס (!) אבל כמובן שהוא לא יצא. חוץ ממנו - רק נאנס ב-4 עבירות. בולטת כמות העבירות הנמוכה לשחקני הפנים שפתחו - 2 ללאב, ו-0(!) לטריסטן תומפסון. 
(יהיו שיטענו שהעובדה של 3 עבירות לג'יי אר סמית ולג'ורג' היל מעידה על הגנה קליבלנדית ששמה דגש על הקו החיצוני. ואז אשאל - איך קורבר והוד יצאו כל כך בזול עם 2 עבירות כל אחד ?) 

זו כמובן לא רק הנסיון להושיט יד עוזרת לקליבלנד. זו גם איזושהיא דיספרופורציה זבראית. לאורך לאורך כל המשחק אפשר היה לראות כמה כבוד מקבל לברון ג'יימס מהשופטים  (דוגמא מהתקציר: דקה 3:50 - לברון קולע והזברות נותנות לו במתנה עבירה) לעומת העדר הכבוד לסטף קארי (למשל: דקה 1:17 בתקציר - סטף קרי קולע שלשה אדירה וסוחט עבירה ברורה, אבל הזברות שותקות; או דקה 4:13 בתקציר - עבירה ברורה מאחור על ידי לארי נאנס בזריקה לשלוש. הזברות? שתקו). 

וזה כמובן הולך יותר רחוק מסתם עזרה בשריקת עבירות לפלוני והימנעות מהגנה שיפוטית על אלמוני. לברון ג'יימס יכול לעשות צעדים - והשופטים שותקים (למשל, דקה 5:21 בתקציר) וכולם יודעים את זה - שאפילו שבנ.ב.א באופן כללי חלשים מאוד בעבירה המסויימת הזו, לברון מקבל הקלות יוצאות דופן (עוד סיבה, אגב, למה אפילו המקום הרביעי שלו ברשימת הגדולים של כל הזמנים שלי הוא בסימן שאלה: יסודות כדורסל לא שלמים, בדיוק כמו קובי בריאנט. יהיו שיגידו שנוכח כאלה יסודות להגיע כל- כך רחוק זה רק אומר כמה לברון גדול. אבל מצד שני, הצד שלי, זה אומר כמה הקלות ניתנו לו, והשוו למשל את היחס שקיבלו תיכוניסטים אחרים, כמו מוזס מלון בזמנו,כדי שתהיה לכם פרספקטיבה נכונה). 

נקודת אור מהבודדות אצל הזברות במשחק מהבוקר: שוב שרקו אופנסיב פאול ללברון ג'יימס ! (4:43 לסיום הרבע השני). אבל בצד ההתלהבות - זו היתה עבירת תוקף שלישית ברצף באותה התקפה על אנדרה איגודלה שהביאה לשריקה. 
והרי רוב המשחק של לברון, ההתקפי וההגנתי, הוא עבירת תוקף מתמשכת (למשל: 5:37 בתקציר). בדיוק כמו שאקיל אוניל בזמנו, הליגה פשוט משעה את כל החוקים שלה בנושא סביב שחקנים מסויימים, 99% מהזמן,בצורה הכי מבישה שיש.

ובכל זאת, לא עזר לזברות הפעם. האימפקט של הליגה על הסדרה, בניגוד לגמר 2016, היה מינימלי. אבל למחזיקי תאוריות קונספירציה ספורטיביות שכמותי קל להסביר את זה. הליגה מבינה שנגמר הסוס לקליבלנד קאבאלירס. והיא יודעת היטב שהיא טרם סחטה את כל מה שאפשר להפיק מהפרי שנקרא לברון ג'יימס. וזו עוד דרך להסביר למה היה חשוב לליגה להביא את לברון לגמר (במסגרת סיפור האגדה שהנ.ב.א מוכרת לנו בדמותו של לברון ג'יימס) אבל מדוע זה לא היה כל-כך חשוב שהגמר יהיה יותר ממה שהשחקנים עצמם מסוגלים לייצר.

רק דמיינו את הדרך שבה תשווק הלוס אנג'לס לייקרס של לברון ג'יימס, פול ג'ורג' וצוות תומך באדיבות מג'יק ג'ונסון ושות', בכל פעם בה היא תיפגש עם הגולדן סטייט ווריורס בשנה הבאה עלינו לטובה. לברון ג'יימס וגולדן סטייט באותו conference? רק מהמחשבה על זה פיהם של אנשי השיווק של הליגה בוודאי מזיל ריר. ועם כל הסיפורים האחרים שהליגה מציעה, נראה שהעונה הבאה תהיה קלה מאי-פעם לשיווק. כי בואו נחשוב ביחד איזה סיפורים מחכים לנו לקראת פתיחה השנה הבאה:

  • הדראפט הממשמש ובא 
  • לברון ג'יימס מתלבט לאן לקחת את כשרונותיו הפעם
  • פול ג'ורג' מחפש בית חדש
  • עלילות קאווי לאונרד והסאן אנטוניו ספרס
  • כריס פול מתמודד עם הגיל 
  • הסלטיקס מקבלים את הבנים הפצועים הייוורד ואירווינג בחזרה
  •  יוסטון ממשיכה בבניית הפאזל שמוביל אל האליפות
  •  פילדלפיה ממשיכה עם התהליך
  • כרמלו אנתוני מחפש את עצמו 
  • ראסל ווסטברוק מתחיל להתמודד עם המציאות העצובה 
יש כמובן עוד שלל שחקנים חופשיים מוכשרים שעתידים להעשיר את הקיץ הזה, ועוד סיפור עתיר פוטנציאל, אליו אתייחס בהערה האחרונה. 


הערה לפני אחרונה בשולי הסדרה: מי היה צריך להיות ה-MVP?
נורא מתחשק לי להגיד את האמת: סטף קארי לא מקבל את ההערכה שמגיעה לו. השחקן הכי חשוב של גולדן סטייט בסדרת הגמר החד צדדית הזו לא היה קוין דוראנט. הוא היה סטף קארי. תחזרו אחורה על המשחקים. לרגעי ההכרעה. תראו מי היה שם. אפילו במשחק 3 בו הוא היה גרוע סטטיסטית , סטף קארי היה האיש שלקח על הכתפיים שלו את גולדן סטייט ברגעי האמת.

ובכל זאת, פערי-הסטטיסטיקה כל-כך בוטים, שאיש לא יוכל להגיד שסטף קארי נשדד. הביטו בנתונים הבאים:
טבלת השוואה בין התרומות של דוראנט וקארי. דוראנט קלע 33 נקודות, לקח 10.75 ריבאונדים, חילק 7.5 אסיסטים, וחסם 2 חסימות. רק בתחום החטיפות הוא תרם פחות מקארי - הוא חטף 0.75 בעוד קארי חטף 2. בכל קטגוריה אחרת הוא מוביל על קארי (כולל האסיסטים, מחלקתו הראשית של קארי הרכז!)
השוואה בתרומה בין סטף קארי וקוין דוראנט 
אבל מי שבאמת היה צריך להיות הMVP של סדרת הגמר הוא לא אחר מאשר לברון ג'יימס. ברור לכולנו שהוא האיש שבזכותו קליבלנד בכלל הגיעה. והוא האיש שבזכותו היא הצליחה לתת פייט הגון במשחקים 1 ו-3. אם לג'רי ווסט נתנו פעם את MVP סדרת הגמר למרות שקבוצתו הפסידה (תוך שוד ברור של ביל ראסל, אבל לראסל לא היה אכפת. הוא כבר היה רגיל לזה שלא נותנים לו את הפרסים האישיים המגיעים לו ולא ציפה לזה), אז בוודאי שזה הגיע ללברון ג'יימס.

תביטו רגע על המספרים של לברון ג'יימס:
משחק מספר 1: 51 נקודות, 8 רביאונדים, 8 אסיסטים, גניבה וחסימה.
משחק מספר 2: 29 נקודות, 9 ריבאונדים, 13 אסיסטים, 2 חטיפות
משחק מספר 3: 33 נקודות, 10 ריבאונדים, 11 אסיסטים, 2 חטיפות, 2 חסימות
משחק מספר 4: 23 נקודות, 7 ריבאונדים, 8 אסיסטים, 1 חסימה

ממוצע של 34 נקודות למשחק,  8.5 ריבאונדים ו-10 אסיסטים  !
נכון שהוא שנותן תחרות הוגנת לקוין דוראנט על השחקן הבולט סטטיסטיות של הסדרה? נכון.
נכון שהוא הרבה יותר חשוב לקליבלנד מאשר קוין דוראנט לווריורס? בוודאי (הרי הווריורס כבר לקחו אליפות בלי קיי.די)
נכון שהוא הכי valuable לקבוצה שלו ? אין ספק בזה.

זה הגיע ללברון הפעם, לא פחות מכפי שהגיע לג'רי ווסט ב-1969.


והערה אחרונה
הסיפור האמיתי של השנה הקרובה הוא השאלה האם גולדן סטייט תהיה מסוגלת להתמודד עם הdesease of more. אותה מחלה איומה שבמסגרתה האינטרסים והשאיפות האישיים מפלגים את הקבוצתיות ומפרקים אותה. שבמסגרתה ההישגים הקיימים מקטינים את השאפתנות. שבמסגרתה היכולת להתחרות ברמות הכי גבוהות הולכת ונחלשת. 

ההערה הקודמת נגעה באלמנט אפשרי כזה: כיצד יתמודד סטף קארי עם הידיעה שכל עוד הוא ישחק לצדו של קוין דוראנט, הוא לעולם לא יקבל את תואר הMVP של סדרת הגמר? האם הוא יכיר בזה שגם ב-2015 לא נתנו לו, אלא העדיפו את אנדרה איגודלה ? או שמא הקינאה והקטנוניות יאכלו בו, ויהרסו את הדינמיקה הקבוצתית של הגולדן סטייט ווריורס ? 

המחלה הזו תתחיל כבר הקיץ עם השאלה איזו משכורת יבקש קוין דוראנט. ומה יקרה למשכורת של קליי תומפסון ? וכיצד יצליחו הגולדן סטייט ווריורס לשמור על צוות מסייע איכותי נוכח האתגר הפיננסי של שמירת כל-כך הרבה כוכבים ? 

אחרי שהם לקחו את האליפות - זה האתגר האמיתי של הווריורס. 
יהיה מעניין לראות. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה

Be nice when you comment היו נחמדים כשאתם מגיבים